הטריטון: המדריך המוזיקלי ל"מרווח השטני"

הטריטון, מרווח של שישה חצאי טונים, הוא ללא ספק המרווח המרתק והחשוב ביותר מבחינה היסטורית במוזיקה המערבית. הידוע בדיסוננס הצורם שלו ובצורך החזיר שלו בהתרה, סיפורו מתאר מסלול מלהיות בעיה קומפוזיטורית בימי הביניים לכלי ביטוי חיוני בבלוז, ג'אז ופסקולים מודרניים. הכינוי הידוע לשמצה שלו, diabolus in musica (השטן במוזיקה), רומז על עבר מפואר, אך כוחו האמיתי טמון בתכונותיו האקוסטיות הייחודיות ובתפקודיו ההרמוניים הרב-גוניים.

מדריך זה יפתור את תעלומת הטריטון, ויחקור את המבנה, ההיסטוריה והיישומים שלו. בין אם אתם מלחינים, מבצעים או מאזינים סקרנים, הבנת הטריטון היא המפתח להעמקת ההערכה למתח המוזיקלי ולהתרתו.

מהו טריטון? מבנה ומדידה

טריטון הוא מרווח המוגדר על ידי המרחק המדויק שלו. במערכת התריסר-טונית, הוא ייחודי כי הוא מחלק את האוקטבה לשני חצאים שווים.

• מרחק: 6 חצאי טונים (או צעדים שלמים)
• ספירת טונים שלמים: 3 טונים שלמים (ומכאן "טרי-טון")
• סנטים: 600 סנטים (אוקטבה היא 1200 סנטים)
• סימטריה: טריטון הוא ההיפוך של עצמו. לדוגמה, המרווח מ-C עד F# הוא טריטון, והמרווח מ-F# עד ה-C הבא הוא גם טריטון.

ניתן לאיית את הטריטון בשתי דרכים עיקריות, לכל אחת שם משלה ותפקוד הרמוני אופייני:

בעוד ש-C-F# ו-C-Gb נשמעים זהים בפסנתר (שווי ערך אנהרמוני), האיות המוזיקלי שלהם מכתיב כיצד הם מתפקדים ומותרים בתוך יצירה מוזיקלית.

לשמוע את הטריטון: דוגמאות מוזיקליות

דוגמה 1: המרווח הבסיסי

האזינו לאיכות הדיסוננטית של הטריטון (C ל-F#) כאשר התווים שלו מנוגנים תחילה ברצף, ואז יחד כאקורד.

היסטוריה "שטנית": מיתוס לעומת מציאות

הכינוי של הטריטון, diabolus in musica, הוביל למיתוס פופולרי שהמרווח נאסר על ידי הכנסייה בשל תכונותיו השטניות כביכול. המציאות ההיסטורית היא יותר מעשית ופחות סנסציונית.

• בעיה מעשית: במוזיקה המוקדמת של ימי הביניים, שנשלטה על ידי מרווחים בעלי צליל טהור כמו קוורטות וקווינטות זכות, הטריטון נחשב למרווח הדיסוננטי ביותר. תיאורטיקנים כמו גואידו מארצו ציינו אותו כבלתי יציב וקשה למקהלות לשיר במדויק. המונח diabolus in musica היה דרך ציורית להזהיר תלמידים מהקושי הקומפוזיטורי שלו.
• חוקי הקונטרפונקט: הוא לא "נאסר" אלא נמנעו ממנו או טופל בזהירות רבה לפי הכללים הנוקשים של הקונטרפונקט. המטרה הייתה הנהגת קולות חלקה וקונסוננטית המתאימה למוזיקה דתית, והטריטון הפריע לאידיאל זה.
• קבלה הדרגתית: עד סוף תקופות הרנסנס והבארוק, מלחינים למדו לשלוט בחוסר היציבות של הטריטון. הם גילו את כוחו ליצור מתח הרמוני שניתן להתרה יפה, מה שהפך אותו לאבן פינה ביחסי הדומיננטה-טוניקה שהגדירו את ההרמוניה המערבית במשך מאות שנים.
• רומנטיזציה מודרנית: האסוציאציה ה"שטנית" היא במידה רבה רומנטיזציה מודרנית, שהוגברה על ידי השימוש בו בפסקולים ובמוזיקת מטאל כבדה כדי ליצור תחושת אפלה או רוע.

התפקוד ההרמוני של הטריטון

חוסר היציבות של הטריטון אינה פגם; זהו כוחו הגדול ביותר. מתח זה יוצר רצון עז להתרה, המניע את המוזיקה קדימה.

הכוח המניע של אקורד הדומיננטה

התפקוד החשוב ביותר של הטריטון הוא בתוך האקורד השביעי הדומיננטי (V7). בסולם דו מז'ור, האקורד V7 הוא G7 (G-B-D-F). הטריטון מתרחש בין התו המוביל (B) לבין דרגת הסולם הרביעית (F). שני התווים הללו בלתי יציבים מטבעם ונמשכים בעוצמה אל אקורד הטוניקה:

• התו המוביל B רוצה להתרות למעלה בחצי טון לטוניקה, C.
• דרגה רביעית F רוצה להתרות למטה בחצי טון לשלישית של הטוניקה, E.

התרה פנימית זו של הטריטון (B-F ל-C-E) היא המנוע הבסיסי של ההרמוניה הטונאלית, היוצרת את התחושה המספקת של "לחזור הביתה" כשאקורד V7 מותר לאקורד I.

התרת טריטון בקדנצה V7-I

אקורדים מוקטנים וחצי-מוקטנים

טריטונים הם גם אבני הבניין של אקורדים מוקטנים וחצי-מוקטנים. טריאדה מוקטנת (למשל, B-D-F) בנויה משלישית קטנה וקווינטה מוקטנת (טריטון). אקורד שביעי מוקטן לחלוטין (למשל, B-D-F-Ab) הוא ערימה של שלישיות קטנות המכילה שני טריטונים שלובים (B-F ו-D-Ab), מה שהופך אותו לאחד האקורדים הדיסוננטיים והרב-גוניים ביותר במוזיקה טונאלית.

הטריטון בג'אז ובבלוז

נשמת הבלוז

בבלוז, הטריטון אינו רק נקודת מתח שצריך להתיר; הוא צבע ביטויי בזכות עצמו. ה"תו הכחול" (קווינטה מונמכת) יוצר טריטון כנגד הטוניקה, והתנגשות זו היא יסודית לצליל ה"בלוזי". מוזיקאים נוטים לכופף או להחליק לתו זה, מתעכבים על הדיסוננס כדי ליצור תחושה של נשמה ומאבק.

החלפת טריטון בג'אז

הרמוניית הג'אז לוקחת את תפקוד הטריטון לרמה חדשה עם טכניקה הנקראת החלפת טריטון (Tritone Substitution). זה כרוך בהחלפת אקורד שביעי דומיננטי באקורד שביעי דומיננטי אחר ששורשו נמצא במרחק טריטון.

לדוגמה, בסולם דו, האקורד V7 הסטנדרטי הוא G7. מוזיקאי ג'אז עשוי להחליף אותו ב-Db7. מדוע זה עובד? כי לשניהם יש בדיוק את אותו הטריטון:

• ל-G7 יש את הטריטון B–F.
• ל-Db7 (Db-F-Ab-Cb) יש את הטריטון F–Cb (Cb הוא אנהרמוני זהה ל-B).

מכיוון ששני האקורדים מכילים את אותן דרגות מתח, הם יכולים למלא את אותה הפונקציה של התרה לטוניקה דו מז'ור, אך ה-Db7 מוסיף גוון כרומטי שונה לקו הבס (Db נע ל-C).

דוגמה: החלפת טריטון (G7 לעומת Db7 לדו)

דוגמאות מוזיקליות מפורסמות

ברגע שתדעו למה להקשיב, תשמעו את הטריטון בכל מקום:

• "הפתיח של הסימפסונים" מאת דני אלפמן: שני התווים הראשונים במלודיה הקולית ("The Simp-") הם טריטון עולה בולט.
• "מריה" מתוך סיפור הפרברים: ליאונרד ברנשטיין משתמש בטריטון עולה בזעקת הפתיחה של "Ma-ri-a" כדי להעביר כמיהה ומתח.
• "Black Sabbath" של בלאק סבאת': הריף הראשי בנוי על טריטון מאיים ואיטי, המקשר לנצח את המרווח עם מטאל כבד.
• "Purple Haze" של ג'ימי הנדריקס: בפתיחה מופיע טריטון צורם המנוגן על ידי הגיטרה והבס.
• מוזיקה קלאסית: מלחינים מבאך ועד סטרווינסקי השתמשו בטריטון להשפעה דרמטית. במחול המוות של סן-סנס משתמשים בטריטון בתפקיד הכינור כדי לייצג את השטן מכוון את הכינור שלו.

Related Articles