הטריטון: מדריך המוזיקאי ל"מרווח השטני"

הטריטון, מרווח המשתרע על פני שישה חצאי טונים, הוא ללא ספק המרווח המרתק והחשוב ביותר מבחינה היסטורית במוזיקה המערבית. הידוע בדיסוננס הצורם שלו ובצורך החזק שלו בהתרה, סיפורו מתאר מסלול מלהיות בעיה קומפוזיטורית בימי הביניים ועד להפוך לכלי הבעה חיוני בבלוז, ג'אז ופסקולי סרטים מודרניים. כינויו הידוע לשמצה, diabolus in musica (השטן במוזיקה), רומז על עבר עשיר, אך כוחו האמיתי טמון בתכונותיו האקוסטיות הייחודיות ובתפקידיו ההרמוניים הרב-גוניים.

מדריך זה ינסה להסיר את המסתורין סביב הטריטון, תוך חקירת מבנהו, היסטוריה ויישומיו. בין אם אתם מלחינים, מבצעים או מאזינים סקרנים, הבנת הטריטון היא מפתח להעמקת ההערכה למתח ולשחרור המוזיקליים.

מהו טריטון? מבנה ומדידה

טריטון הוא מרווח המוגדר על ידי מרחקו המדויק. במערכת התריסר-טונית, הוא ייחודי מכיוון שהוא מחלק את האוקטבה לשני חצאים שווים.

• מרחק: 6 חצאי טונים (או צעדים חצויים)
• ספירת טונים שלמים: 3 טונים שלמים (ומכאן "טרי-טון")
• סנטים: 600 סנטים (אוקטבה היא 1200 סנטים)
• סימטריה: טריטון הוא ההיפוך של עצמו. לדוגמה, המרווח מ-C מעלה ל-F# הוא טריטון, והמרווח מ-F# מעלה ל-C הבא הוא גם טריטון.

ניתן לאיית את הטריטון בשתי דרכים עיקריות, לכל אחת שם ותפקיד הרמוני טיפוסי משלה:

בעוד ש-C-F# ו-C-Gb נשמעים זהים בפסנתר (שווי ערך אנהרמוני), האיות המוזיקלי שלהם קובע כיצד הם מתפקדים ומותרים בתוך יצירה מוזיקלית.

לשמוע את הטריטון: דוגמאות מוזיקליות

דוגמה 1: המרווח הבסיסי

האזינו לאיכות הדיסוננטית של הטריטון (C ל-F#) כאשר התווים שלו מנוגנים תחילה ברצף, ולאחר מכן יחד כאקורד.

היסטוריה "שטנית": מיתוס מול מציאות

כינויו של הטריטון, diabolus in musica, הוביל למיתוס פופולרי שהמרווח נאסר על ידי הכנסייה בשל תכונותיו השטניות כביכול. המציאות ההיסטורית מעשית יותר ופחות סנסציונית.

• בעיה מעשית: במוזיקה המוקדמת של ימי הביניים, שנשלטה על ידי מרווחים בעלי צליל טהור כמו קוורטות וקווינטות נקיות, הטריטון נחשב למרווח הדיסוננטי ביותר. תיאורטיקנים כמו גידו מארצו ציינו אותו כבלתי יציב וקשה למקהלות לשיר במדויק. המונח diabolus in musica היה דרך חיה להזהיר תלמידים מפני הקושי הקומפוזיטורי שלו.
• חוקי הקונטרפונקט: הוא לא "נאסר" אלא נמנעו ממנו או טיפלו בו בזהירות רבה לפי הכללים הנוקשים של הקונטרפונקט. המטרה הייתה הנהגת קולות חלקה וקונסוננטית המתאימה למוזיקה קדושה, והטריטון הפריע לאידיאל זה.
• קבלה הדרגתית: עד סוף הרנסנס ותקופת הבארוק, מלחינים למדו לשלוט בחוסר היציבות של הטריטון. הם גילו את כוחו ליצור מתח הרמוני שניתן להתרה יפה, מה שהפך אותו לאבן פינה ביחסי הדומיננטה-טוניקה שעתידים להגדיר את ההרמוניה המערבית במשך מאות שנים.
• רומנטיזציה מודרנית: האסוציאציה ה"שטנית" היא ברובה רומנטיזציה מודרנית, שהוגברה על ידי השימוש בו בפסקולי סרטים ובמוזיקת מטאל כבדה כדי ליצור תחושת אפלה או רוע.

התפקיד ההרמוני של הטריטון

חוסר היציבות של הטריטון אינה פגם; זוהי חוזקתו הגדולה ביותר. מתח זה יוצר דחף חזק להתרה, המניע את המוזיקה קדימה.

הכוח המניע של אקורד הדומיננטה

התפקיד החשוב ביותר של הטריטון הוא בתוך האקורד השביעי הדומיננטי (V7) . בסולם דו מז'ור, האקורד V7 הוא G7 (G-B-D-F). הטריטון מתרחש בין התו המוביל (B) לדרגה הרביעית של הסולם (F). שני תווים אלה בלתי יציבים מטבעם ונמשכים בעוצמה לעבר אקורד הטוניקה:

• התו המוביל B רוצה להתרה למעלה בחצי טון לטוניקה, C.
• הדרגה הרביעית F רוצה להתרה למטה בחצי טון לטצה של הטוניקה, E.

התרה פנימה זו של הטריטון (B-F ל-C-E) היא המנוע הבסיסי של ההרמוניה הטונאלית, היוצרת את התחושה המספקת של "לחזור הביתה" כאשר אקורד V7 מותר לאקורד I.

התרת טריטון בקדנצה V7-I

אקורדים מוקטנים ומוקטנים למחצה

טריטונים הם גם אבני הבניין של אקורדים מוקטנים ומוקטנים למחצה. טריאד מוקטנת (למשל, B-D-F) בנויה מטרצה קטנה וקווינטה מוקטנת (טריטון). אקורד שביעי מוקטן לחלוטין (למשל, B-D-F-Ab) הוא מגדר של טרצות קטנות המכיל שני טריטונים שלובים (B-F ו-D-Ab), מה שהופך אותו לאחד האקורדים הדיסוננטיים והרב-גוניים ביותר במוזיקה הטונאלית.

הטריטון בג'אז ובבלוז

נשמת הבלוז

בבלוז, הטריטון אינו רק נקודת מתח שצריך להתיר; הוא צבע הבעתי בזכות עצמו. ה"תו הכחול" (קווינטה מונמכת) יוצר טריטון כנגד הטוניקה, והתנגשות זו היא יסודית לצליל ה"בלוזי". מוזיקאים לרוב מכופפים או מחליקים לתו זה, מתעכבים על הדיסוננס כדי ליצור תחושה של נשמה ומאבק.

החלפת טריטון בג'אז

הרמוניית הג'אז לוקחת את תפקיד הטריטון לשלב חדש עם טכניקה הנקראת החלפת טריטון. טכניקה זו כוללת החלפת אקורד שביעי דומיננטי באקורד שביעי דומיננטי אחר ששורשו נמצא במרחק טריטון.

לדוגמה, בסולם דו, האקורד V7 הסטנדרטי הוא G7. מוזיקאי ג'אז עשוי להחליף אותו ב-Db7. מדוע זה עובד? מכיוון שהם חולקים בדיוק את אותו הטריטון:

• ל-G7 יש את הטריטון B–F.
• ל-Db7 (Db-F-Ab-Cb) יש את הטריטון F–Cb (Cb הוא אנהרמוני זהה ל-B).

מכיוון ששני האקורדים מכילים את אותן תווי מתח, הם יכולים למלא את אותו התפקיד של התרה לטוניקה דו מז'ור, אך ה-Db7 מוסיף צבע כרומטי שונה לקו הבס (Db נע ל-C).

דוגמה: החלפת טריטון (G7 לעומת Db7 לדו)

דוגמאות מוזיקליות מפורסמות

ברגע שתדעו למה להקשיב, תשמעו את הטריטון בכל מקום:

• "המופע של סימפסון" מאת דני אלפמן: שני התווים הראשונים של מנגינת השירה ("The Simp-") הם טריטון עולה בולט.
• "מריה" מתוך סיפור הפרברים: ליאונרד ברנשטיין משתמש בטריטון עולה בצעקת הפתיחה של "Ma-ri-a" כדי להעביר כמיהה ומתח.
• "Black Sabbath" מאת בלאק סבאת': הריף המרכזי בנוי על טריטון מאיים ואיטי, המקשר לנצח את המרווח עם מטאל כבד.
• "Purple Haze" מאת ג'ימי הנדריקס: בפתיחה מופיע טריטון צורם המנוגן על ידי הגיטרה והבס.
• מוזיקה קלאסית: מלחינים מבאך ועד סטרווינסקי השתמשו בטריטון לאפקט דרמטי. בריקוד המוות של סן-סנס משתמשים בטריטון בחלק הכינור כדי לייצג את השטן מכוון את הכינור שלו.

צלילה תיאורטית: התרה של A4 לעומת d5